יריית הפתיחה ...
בשנות ה-50 של המאה ה-20 פתחו זוג עולים מבולגריה את "גלידריית קוזו" ביפו, שבה נמכרה "גלידה מסטיק" הראשונה בארץ.
באותה תקופה ייצרה תעשיית הגלידה בארץ מגוון מוצרים מצומצם מאוד, בעיקר בטעמי וניל ושוקולד,
שנמכרו בכדורים קטנים בתוך גביע ופל חרוטי צר.
במעוזי הגלידה, כמו "גלידה באר שבע" , "ברוקלין באר", ו"ויטמן" בתל אביב ו"גלידת תל-חנן" בצפון היו מבחר ואיכות מעט גדולים יותר.
בבתי קפה אפשר היה להזמין גלידה בגביעי מתכת עם כפית.
בהמשך הופיע הארטיק, שהיה בראשיתו מלבן קטן של גלידת וניל בציפוי שוקולד דק, ואליו הצטרף הקרטיב -
שלגון קרח מלבני-שטוח בטעמי לימון או משמש (ההבדל ביניהם היה בעיקר בצבע ולא בטעם).

בסוף שנות ה-50...
נפתח סמוך לכיכר דיזנגוף בתל אביב מזנון גלידה בשם "פיצה", שבו נמכרה גלידה בטעמים שונים באמבטיות פלסטיק צבעוניות עם כפיות צבעוניות. כמענה לכך החלו מקומות אחרים בעיר להתחרות על צרכני גלידה בגביעים וכפיות מסוגים שונים ומשונים. באמצע שנות ה-60 הופיע חידוש נוסף, כשקיוסק קטן ברחוב אלנבי בתל אביב, סמוך לכיכר מוגרבי, החל למכור גלידה בכוסות פלסטיק גבוהות, שהכילו רסק אגוזים ופירות בתחתית וקצפת מעל לגלידה, כנראה גרסה ישראלית לגלידת סנדיי האמריקאית המסורתית.

מכאן ואילך...
התפתח ממכר הגלידה במהירות. מקומות שונים החלו למכור גלידה במשקל באריזות קלקר, גלידה איטלקית התחרתה בארגנטינאית ובתי החרושת המקומיים התחרו זה בזה בפיתוח טעמים, אריזות וסוגי שלגונים מורכבים. בשנת 1970 הקים משה פרנקנטל עם בנו וחתנו את מפעל סנוקרסט בבני ברק.
עד לכניסתה של סנוקרסט לענף הגלידה יוצרה הגלידה בישראל על בסיס שומן צמחי בלבד.
סנוקרסט רכשה את הידע שלה מחברה אנגלית והחלה בייצור גלידה על בסיס שמנת.